רשימת הנופלים

בן יוסף ודבורה. נולד ביום א´ באייר תש"א (27.4.1941) בתל-אביב.

זאביק גדל באוירה של  בית, שהיה ספוג רוח של התנדבות ולאומיות צרופה. הוריו פעלו במחתרת הלוחמת של אצ"ל ולח"י וחינכו את בנם לאהבת הארץ, על ברכי תורתו של זאב ז´בוטינסקי (שעל-שמו קראו את בנם) כבר מגיל צעיר הצטרף לתנועת-בית"ר והיה פעיל ומדריך בשורותיה. ראשית לימודיו של זאביק היו בבית-הספר היסודי ´יהודה המכבי´ שבתל-אביב.

לאחר-מכן למד שלוש שנים בבית-הספר המקצועי-עירוני ´שבח´ - במגמה של מסגרות-מכנית. בשנים אלו היה פעיל בגדנ"ע, השתתף בקורס- סיירים ואף הדריכו. בתום לימודיו ולקראת גיוסו לצה"ל הצטרף זאביק לגרעין ´אמירים´ של תנועת ´הצופים´, שאמור היה להיות השלמה לקיבוץ יטבתה שבערבה. במסגרת הנח"ל נשלח לתפקידי פיקוד וסיים קורס קציני-חי"ר. כבר אז, בהיותו סגן-משנה, זכה מידי הממונים עליו לחות-דעת זו: "מסור ונאמן לתפקידו, חרוץ בעבודתו, רגיש במגעו עם אנשים. הישגיו בעבודה ניכרים. אחראי ומסתגל למצבים שונים."

זאביק נשלח להיאחזות עין-יהב ושימש כמפקדה, ואף זכה לאזרח את היישוב. בתום משך שירות-החובה, בסוף יולי 1962, המשיך לשרת בשירות-החובה בתנאי-קבע, עד נובמבר 1962. לאחר-מכן חזר אל חבריו במשק יטבתה. היה מעורה בחיי היום-יום שלו ותרם רבות ממרצו בלתי-נדלה ומכושרו הרב לפיתוח היישוב הצעיר. כאן נשא לאישה את אילנה. באוגוסט 1964 התנדב למשך שנה לצבא-הקבע ושימש כמ"פ ההיאחזויות בבארות-ים ובקציעות, ושוב חזר ותפס את מקומו במשק. בעת מלחמת ששת-הימים היה אחראי לביטחון באזור. בינתיים הועלה לדרגת סרן.

בתום מלחמת ששת-הימים, שהטביעה את חותמה על נפשו של זאביק, החליט סופית לקשור את גורלו עם צה"ל ועבר עם משפחתו לבאר-שבע. הוא הבין, כי רק בשירות זה יוכל למצות את אישיותו המיוחדת-במינה, את כישוריו ואת מרצו, שהקנו לו את הכינוי ´דינמו אנושי´. הפעם מצא את דרכו אל חיל-המודיעין ואז הועלה לדרגת רב-סרן. על חוסר הניסיון והידע המקצועי, בתחילת דרכו במודיעין, כיסה בחריצות וביסודיות שנהג לטפל בכל נושא. עד-מהרה למד לנתח את המצבים לעומקם, להסיק את המסקנות המתבקשות ולבצע את הפעולה הנדרשת - ביסודיות, בשלמות ובלא-דופי. על רקע חתירתו לשלמות בלתי-מתפשרת יש שזאביק בא בריב עם מפקדיו, ואולם הוא ניהל את מאבקיו ברוח עניינית, רצינית, לעתים חמורת-סבר, כשתמיד ניצבת לנגד עיניו השגת המטרה וביצועה התקין. כל דבר ´לקח ללבו´. לפקודיו היה מפקד מחמיר, אך עם-זאת היה להם כאב, הדואג לשלומם ולכל מחסורם.

בשנת 1974 הושאל זאביק לשנתיים למימשל הצבאי והוענקה לו דרגת סגן-אלוף. ושוב העתיק את מקום-מגוריו לאופירה. הוא  נתמנה למפקד אזור דרום-סיני, שכל שביליו ואורחותיו היו נהירים לו זה מכבר. במסגרת תפקיד זה פעל, כדרכו, ביסודיות רבה, הן במגזר האוכלוסיה הבדואית והן במגזר ההתיישבות היהודית. גם במשימה החדשה דרש מעצמו דרישות שמעבר לכוחותיו. הרופאים ואף הממונים עליו דרשו ממנו להאט את קצב עבודתו כדי לשמור על בריאותו, שנראתה מתרופפת. ואולם, לזאביק אצה הדרך, כאילו חש שלא נותר לו עוד זמן רב להשלמת המשימות שנטל על עצמו, עד שלפתע עמד לבו מלפעום.

זאביק נפל במילוי תפקידו - ביום כ´ בניסן תשל"ו (18.6.1976).

הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבקרית-שמואל.

השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים, הורים, אחות ואח.

במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו של זאביק: "חברי ואני, ששירתנו יחד עם זאביק, נזכור אותו כפי שהיה בחייו - חייכן, נמרץ, פעלתן ללא-לאות, נאמן לתפקיד, בו ראה שליחות וייעוד... הוא היה אדם ללא פשרות ולא הכיר את המושג ´בערך´.
לשלמות חתר כל-חייו, עד לרגעיו האחרונים. כך נזכור אותו אנחנו, וכך יזכרוהו שבילי המדבר."  

יהי זכרו ברוך.