חיים נחמני ז"ל
בן אני ורפאל נפל ביום י' בטבת תשנ"ג 03/01/1993
בן אני ורפאל. חיים נולד ביום י"ג באב תשכ"ז (18.8.1967) בשכונת
גונן, ירושלים. אח לאבשלום, גלי ודנה.
חיים גדל בירושלים, התחנך בבית הספר היסודי "מצדה" ובתיכון עיוני ומכללה טכנולוגית "דנמרק" בעיר הולדתו ומגוריו. מורתו למקצוע האנגלית בתיכון, רות בנזימן, סיפרה על חיים כי היה "בחור חסון, בחור עם לב זהב, שתמיד עזר לזולתו. כל מה שביקשתי ממנו הוא היה עושה".
בשנת 1985 התגייס חיים לצה"ל ושירת בחיל ההנדסה הקרבית. במסגרת השירות עבר קורס מ"כים וקורס קצינים. שירת שנה בשירות קבע.
בשנת 1990 החל חיים לעבוד בשירות הביטחון הכללי. הוא למד באולפן על מנת לרכוש את השפה הערבית על בורייה. בהמשך עבר קורס רכזים חוקרים והוצב כרכז במרחב ירושלים יהודה ושומרון.
אימו סיפרה כי במשפחה לא ממש ידעו מהו עיסוקו המדויק. "היה לו סדר-יום עמוס, מהבוקר עד הלילה. היה חוזר ב-21.00. איך שהיה מתיישב, היו מזעיקים אותו, בעיקר בגלל המצב המתוח... ידענו שהוא בשטחים, ידענו שהוא בקשר עם הערבים, וחוץ מזה לא ידעתי כלום".
בשנת 1991 נשא חיים לאישה את קארן, אהובת ליבו.
סגן חיים נפל במהלך פעילות מבצעית ביום י' בטבת תשנ"ג (3.1.1993). בן עשרים ושש בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הניח אישה, הורים, אח ושתי אחיות.
קארן, אישתו, הספידה את חיים אהוב ליבה במילים מרגשות וכואבות: "... כל כך הרבה פעמים אמרת לי 'אני אוהב אותך' שלפעמים חשבתי שאם אאגור את כל הפעמים שאמרת לי את זה, יהיה לי 'אני אוהב אותך' אחד לכל יום עד סוף חיי וגם אז לא אהיה באובר...האבן שמכסה אותך כל כך קטנה, כל כך קרה, כל כך עלובה וכל כך שונה ממה שהיא מכילה... מיקו שלי, אני אוהבת אותך".
כתבה אני, אימו של חיים: "... יום יום, שעה שעה, מתנגן לי שיר בראש, שיר על אימא... שיר הקורא לאימא בעת צרה. ואני לא שמעתי את השיר הזה באותן עשר דקות גורליות בהן נלחמת על חייך... מיקו - ליבי לא ניבא לי כלום. אני חדלתי להיות אימא באותן עשר דקות".
גם ראש המרחב נשא דברים מרגשים על אישיותו ועוצמתו של חיים: "אנחנו עומדים כאן, חיים, ליד קברך הפתוח, והלב ממאן להאמין... אנחנו רגילים להיות איתך, חיים, יחד... אנחנו רגילים לראות אותך, חיים, צועד זקוף קומה, גופך החסון נטוי קדימה, ורגליך מובילות אותך בצעדים נמרצים לעבר המטרה הבאה, לקראת ההתמודדות הבאה, אל מול פני הקושי הבא. אנחנו רגילים לראות אותך, חיים, גבוה, תמיר, נאה, בטוח בעצמך, מחייך, נוקט עמדה, מביע הערכה וממלא בנעם וברוגע, אבל בנחישות ובהחלטיות, את חלקך במלחמתנו היום-יומית... הפגנת ביטחון עצמי רב, הקרנת סמכותיות... לא ויתרת על קוצו של יוד, לא הרמת ידיים נוכח קשיים כשדבר אחד לנגד עיניך: למלא את המטרה בשלמותה. ואת כל אלה עשית בצל, במסתורים, ללא הילה, ללא תהילה... בני משפחתך ידעו על עבודתך כה מעט, קל וחומר שעם ישראל, כולו, אינו יודע עד כמה הוא חייב לך, חיים, אישית, בעבור חלקך בהשגת הביטחון והשקט היחסי".
גרשון, חברו לשירות ספד לו וסיפר על יכולותיו החברתיות הבולטות של חיים: "... התכונות החברתיות הנהדרות שהקרין על סביבתו, שבחיי נפה תופסים מקום ראשון במעלה בעזרה הדדית. הדאגה לחבר והפרגון בלטו אצל חיים... ואת הכול עשה כאילו אין קל מכך, בחפץ לב ובשמחה. וככל שעבדנו וככל שהתמודדנו איש איש עם אתגריו, תמיד מצא את הזמן לשיחת רעים אישית, החלפת חוויות מקצועיות..."
ידידיה וליאור עמוסי, שלא הכירו את חיים באופן אישי, אך התגוררו במרחק רחוב אחד בלבד ממקום נפילתו עת הקריב חייו באומץ ובעוז למען לא ייפגעו אזרחים חפים מפשע, מצאו לנכון לכתוב את אשר על ליבם: "... גם אנו, כמו כל בית ישראל, זועזענו לשמע הידיעה... בתחילה עוד לא ידענו במי מדובר, אך למחרת, כשהפרטים התפרסמו, הרגשנו מן הזדהות עמוקה, מן שייכות אישית לאדם ופועלו... אסירי תודה וחסרי אונים על שאיננו יכולים להביע את תודתנו לאדם שאת היקר מכל הקריב למעננו, ולמען כל עם ישראל". והם הוסיפו על אודות החלטתם להנציח את חיים: "ביום שני היינו בדרכנו לבית החולים... להולדת בתנו. ברור היה לנו שאנחנו רוצים להנציח את חיים בשמה והחלטנו לקרוא לה חן. ראשי תיבות של חיים נחמני, שם שמבטא חיים ונחמה גם יחד..."
כעשרים שנה לאחר נפילתו של חיים, ביום 2.8.2013 פורסמה כתבתה של שרה ליבוביץ-דר במוספשבת ובגיליון אלקטרוני של "אנרג'י", המספרת על תפקידו ופועלו של חיים במסגרת שירותו בשירות הביטחון הכללי, על פרטי האירוע שהוביל לנפילתו, על אומץ ליבו ועוז רוחו, ועל תחושות ורגשות המשפחה ובעלי תפקידים בארגון עם ההחלטה בדבר שחרור רוצחיו.
חיים מונצח בגן ציבורי הנקרא על שמו בירושלים. כן הוא מונצח באתר ההנצחה הממלכתי לחללי קהילת המודיעין בגלילות, בבית יד לבנים בירושלים, באנדרטה לחללי הקטמונים שנפלו במערכות ישראל ובבית הספר התיכון "דנמרק" שבו למד.
היה זכרו ברוך.
לזכרו של חיים נחמני ז"ל
חיים גדל בירושלים, התחנך בבית הספר היסודי "מצדה" ובתיכון עיוני ומכללה טכנולוגית "דנמרק" בעיר הולדתו ומגוריו. מורתו למקצוע האנגלית בתיכון, רות בנזימן, סיפרה על חיים כי היה "בחור חסון, בחור עם לב זהב, שתמיד עזר לזולתו. כל מה שביקשתי ממנו הוא היה עושה".
בשנת 1985 התגייס חיים לצה"ל ושירת בחיל ההנדסה הקרבית. במסגרת השירות עבר קורס מ"כים וקורס קצינים. שירת שנה בשירות קבע.
בשנת 1990 החל חיים לעבוד בשירות הביטחון הכללי. הוא למד באולפן על מנת לרכוש את השפה הערבית על בורייה. בהמשך עבר קורס רכזים חוקרים והוצב כרכז במרחב ירושלים יהודה ושומרון.
אימו סיפרה כי במשפחה לא ממש ידעו מהו עיסוקו המדויק. "היה לו סדר-יום עמוס, מהבוקר עד הלילה. היה חוזר ב-21.00. איך שהיה מתיישב, היו מזעיקים אותו, בעיקר בגלל המצב המתוח... ידענו שהוא בשטחים, ידענו שהוא בקשר עם הערבים, וחוץ מזה לא ידעתי כלום".
בשנת 1991 נשא חיים לאישה את קארן, אהובת ליבו.
סגן חיים נפל במהלך פעילות מבצעית ביום י' בטבת תשנ"ג (3.1.1993). בן עשרים ושש בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הניח אישה, הורים, אח ושתי אחיות.
קארן, אישתו, הספידה את חיים אהוב ליבה במילים מרגשות וכואבות: "... כל כך הרבה פעמים אמרת לי 'אני אוהב אותך' שלפעמים חשבתי שאם אאגור את כל הפעמים שאמרת לי את זה, יהיה לי 'אני אוהב אותך' אחד לכל יום עד סוף חיי וגם אז לא אהיה באובר...האבן שמכסה אותך כל כך קטנה, כל כך קרה, כל כך עלובה וכל כך שונה ממה שהיא מכילה... מיקו שלי, אני אוהבת אותך".
כתבה אני, אימו של חיים: "... יום יום, שעה שעה, מתנגן לי שיר בראש, שיר על אימא... שיר הקורא לאימא בעת צרה. ואני לא שמעתי את השיר הזה באותן עשר דקות גורליות בהן נלחמת על חייך... מיקו - ליבי לא ניבא לי כלום. אני חדלתי להיות אימא באותן עשר דקות".
גם ראש המרחב נשא דברים מרגשים על אישיותו ועוצמתו של חיים: "אנחנו עומדים כאן, חיים, ליד קברך הפתוח, והלב ממאן להאמין... אנחנו רגילים להיות איתך, חיים, יחד... אנחנו רגילים לראות אותך, חיים, צועד זקוף קומה, גופך החסון נטוי קדימה, ורגליך מובילות אותך בצעדים נמרצים לעבר המטרה הבאה, לקראת ההתמודדות הבאה, אל מול פני הקושי הבא. אנחנו רגילים לראות אותך, חיים, גבוה, תמיר, נאה, בטוח בעצמך, מחייך, נוקט עמדה, מביע הערכה וממלא בנעם וברוגע, אבל בנחישות ובהחלטיות, את חלקך במלחמתנו היום-יומית... הפגנת ביטחון עצמי רב, הקרנת סמכותיות... לא ויתרת על קוצו של יוד, לא הרמת ידיים נוכח קשיים כשדבר אחד לנגד עיניך: למלא את המטרה בשלמותה. ואת כל אלה עשית בצל, במסתורים, ללא הילה, ללא תהילה... בני משפחתך ידעו על עבודתך כה מעט, קל וחומר שעם ישראל, כולו, אינו יודע עד כמה הוא חייב לך, חיים, אישית, בעבור חלקך בהשגת הביטחון והשקט היחסי".
גרשון, חברו לשירות ספד לו וסיפר על יכולותיו החברתיות הבולטות של חיים: "... התכונות החברתיות הנהדרות שהקרין על סביבתו, שבחיי נפה תופסים מקום ראשון במעלה בעזרה הדדית. הדאגה לחבר והפרגון בלטו אצל חיים... ואת הכול עשה כאילו אין קל מכך, בחפץ לב ובשמחה. וככל שעבדנו וככל שהתמודדנו איש איש עם אתגריו, תמיד מצא את הזמן לשיחת רעים אישית, החלפת חוויות מקצועיות..."
ידידיה וליאור עמוסי, שלא הכירו את חיים באופן אישי, אך התגוררו במרחק רחוב אחד בלבד ממקום נפילתו עת הקריב חייו באומץ ובעוז למען לא ייפגעו אזרחים חפים מפשע, מצאו לנכון לכתוב את אשר על ליבם: "... גם אנו, כמו כל בית ישראל, זועזענו לשמע הידיעה... בתחילה עוד לא ידענו במי מדובר, אך למחרת, כשהפרטים התפרסמו, הרגשנו מן הזדהות עמוקה, מן שייכות אישית לאדם ופועלו... אסירי תודה וחסרי אונים על שאיננו יכולים להביע את תודתנו לאדם שאת היקר מכל הקריב למעננו, ולמען כל עם ישראל". והם הוסיפו על אודות החלטתם להנציח את חיים: "ביום שני היינו בדרכנו לבית החולים... להולדת בתנו. ברור היה לנו שאנחנו רוצים להנציח את חיים בשמה והחלטנו לקרוא לה חן. ראשי תיבות של חיים נחמני, שם שמבטא חיים ונחמה גם יחד..."
כעשרים שנה לאחר נפילתו של חיים, ביום 2.8.2013 פורסמה כתבתה של שרה ליבוביץ-דר במוספשבת ובגיליון אלקטרוני של "אנרג'י", המספרת על תפקידו ופועלו של חיים במסגרת שירותו בשירות הביטחון הכללי, על פרטי האירוע שהוביל לנפילתו, על אומץ ליבו ועוז רוחו, ועל תחושות ורגשות המשפחה ובעלי תפקידים בארגון עם ההחלטה בדבר שחרור רוצחיו.
חיים מונצח בגן ציבורי הנקרא על שמו בירושלים. כן הוא מונצח באתר ההנצחה הממלכתי לחללי קהילת המודיעין בגלילות, בבית יד לבנים בירושלים, באנדרטה לחללי הקטמונים שנפלו במערכות ישראל ובבית הספר התיכון "דנמרק" שבו למד.
היה זכרו ברוך.
לזכרו של חיים נחמני ז"ל