רשימת הנופלים

דני בנם הצעיר של אניקה ועמי. הוא נולד בירושלים, ביום כ"ז בסיוון תשמ"ב (18.6.1982), אח למיכל. 

דני היה תינוק פעיל וחברותי. היו לו עיניים חומות, מבט סקרן וחיוך כובש שאי אפשר להתעלם ממנו. מגיל שנתיים היה לו ראש מלא תלתלים. דני ומיכל אחותו, הבוגרת ממנו בשלוש שנים, גדלו יחד בבית דו-לשוני (עברית ואנגלית), ובילו את רוב זמנם ברכיבה על אופניים ובמשחקים עם ילדי השכונה. דני היה ילד נמרץ, מצחיק, רזה, מלא חן ואנרגיה, הוא אהב להסתובב בלבוש מינימלי, לטפס על עצים ועל מתקני טיפוס ולשחק בכדור. כפעוט, למרות שלא ביטא כראוי הגאים שונים, זה מעולם לא הפריע לו לדבר בלי סוף, לפתוח בשיחה עם כל אדם שפגש ולשיר בקולי קולות את השירים שלמד בגן. 

עולם הספורט, בייחוד הכדורגל, היה אהוב על דני. כיוון שתל אביב הילכה עליו קסם, הוא התלהב מכל דבר תל אביבי וכך הפך לאוהד שרוף של קבוצת הכדורגל "מכבי תל אביב". דני רכש ידע כללי רב בכדורגל, הלך למשחקים של קבוצתו האהובה ועקב אחרי כתבות הכדורגל בעיתונים ובטלוויזיה. 

הוא אמנם נולד וגדל בירושלים, אבל בין החול והגלים חש מאושר. בקיץ, כמעט כל שבת, הייתה המשפחה נוסעת אל הים, ופעמים רבות יצאו לחופשה עם חברים בבית ינאי. "החופשות הללו היו חווייתיות, כיפיות וקסומות," סיפרה מיכל, "דני וחברו הטוב, איתן, בנם של החברים, היו בלתי נפרדים. הם היו מבלים יחד ימים ולילות, מספרים סיפורים וסודות, חולמים יחד על העתיד, רוקמים מזימות וצוחקים על כל העולם. תמיד זה הרגיש שיש להם שפה משותפת שרק הם מבינים, ועולם שלם ששייך רק להם... כל היום בילינו בים ובערב היינו עושים ברביקיו על הדשא ומעלים הצגות בפני ההורים". 

לדני היה חלק נכבד בהופעות. מגיל צעיר מאוד אהב דני לשיר, לנגן ולהציג. המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו. הייתה לו שמיעה מוזיקלית מצוינת. כבר בילדותו ידע בעל פה את כל מילות השירים שאהב. בבית הספר היסודי התחיל חוג חלילית, אחר כך עבר לתופף בדרבוקה ואפילו ניגן תקופה קצרה בחצוצרה. בבית ספר העלו כל שנה מחזמר, הפקה גדולה ומרשימה. כשדני היה בכיתה ב' הועלה המחזמר "כנר על הגג" ועל אף גילו הצעיר הוא הורשה לשמחתו לנגן עם ילדי כיתות ה'-ו' בתזמורת. אלא שבמחצית השנייה של המחזמר, בשעת ערב מאוחרת, משהו היה חסר במקצב המוזיקלי. המתופף הצעיר נרדם... בהמשך, ניגן להנאתו באורגנית, ולבסוף לימד את עצמו לנגן בגיטרה – קודם משמיעה ורק אחר כך למד תווים. הוא קנה חוברת ללימוד נגינה, הסתגר שעות בחדרו ולאחר שבוע כבר ידע לנגן שירים רבים. הנגינה זרמה מאצבעותיו באופן טבעי. לא הייתה שנייה שלא שר ושלא התנגנה מוזיקה בסביבתו. המשפט השגור ביותר בבית היה "דני, תנמיך!" חדרו היה מלא דיסקים וקלטות מכל סוגי המוזיקה. המוזיקה נגעה במקום העמוק ביותר בליבו ובנשמתו. "בנסיעות משפחתיות," סיפרה אחותו, "היינו שרים באוטו בשני קולות שירים ישראליים וממציאים לחנים חדשים ומצחיקים לשירים ישנים". 

דני נולד עם כישרון משחק, עם אהבת הבמה ועם חוש הומור יוצא דופן, ובכל הזדמנות הוא ארגן הופעות מצחיקות ומבדרות. עולם התיאטרון הקסים אותו. בילדותו, היה אוחז בחוט הוילון כמיקרופון, מחבט הטניס שימש כגיטרה והוא היה קושר סרטים למצחו כדי להיראות כמו כוכב רוק. ברור היה לכולם שדני יגדל להיות כוכב. הוא אהב לצחוק, הִרבה לאסוף אנשים סביבו, לספר בדיחות ומערכונים, סיפורים וחיקויים ולהצחיק את כולם עד דמעות. לדני היה כישרון לספר סיפור אלף פעם ובכל זאת להפתיע, לרגש ולהצחיק מחדש. 

דני היה אהוב מאוד במשפחתו והקשר עם כל בני המשפחה, הקרובה והמורחבת, מילא חלק מאוד משמעותי בחייו. לא היה מאושר ממנו כאשר התקבצו כולם סביב אותו שולחן. היה לו גם קשר מיוחד עם סבתו ננין, שאותה ביקר לעתים קרובות. ב

תוֹם ובאופטימיות האמין דני שהעולם הוא מקום טוב ושהאנשים בו טובים. הוא אהב את בני האדם באשר הם – מכל הסוגים ומכל הגילאים. זיק של התלהבות נדלק בעיניו בכל פעם שהכיר אדם חדש או ראה דברים חדשים. גם כשהתבגר, המשיך לשמור על הקסם הילדותי, נטול הציניות. הוא המשיך לאהוב את הבריות, להתרגש ולהתעניין. הוא הקשיב לליבו ולא ניסה להרשים איש. בני האדם היו שווים בעיניו, מעולם לא התנשא על אדם אחר וראה את הטוב בכל אחד. 

דני למד בבית הספר היסודי המסורתי על שם פרנקל בגבעה הצרפתית, והמשיך לכיתות ז'-ח' בחטיבת הביניים של בית הספר המסורתי. בכיתה ט' הגיע דני ל"תיכון לאמנויות", לאחר שחיפש מסגרת לימודית שתאפשר לו לפתח את כישוריו הטבעיים. תיכון זה התאים לו כמו כפפה ליד. הוא הצטיין בתחום התיאטרון ושנותיו בתיכון היו מהמאושרות בחייו. שם הוא פרח ועסק בדברים שעניינו אותו – תיאטרון, קולנוע ומוסיקה. הוא אהב את האווירה המיוחדת שמאפיינת את בית ספרו. והתקבל שם באהבה על ידי תלמידים ומורים כאחד. הוא נהג לנהל שיחות חבריות עם המורים, עם המאבטחים, עם אב הבית ואפילו עם מנהל בית הספר... וכולם אהבו אותו. 

בכיתה י"ב הגיע דני לשיא פריחתו כשחקן כשהשתתף בשתי הפקות הסיום של השכבה. בהפקת המחזה "נשים לשלטון" של נסים אלוני, הוא גילם את התפקיד הראשי בדמותו של המחזאי אריסטופן. הוא היה השחקן היחיד בין שמונה שחקניות והכישרון שלו על הבמה היה מהפנט וסוחף. במסיבת הסיום הקריא דני בקלילות ובחן נאום מקסים שכתב. הקהל נעמד על רגליו והריע לו במשך דקות ארוכות, בעוד דני מחייך את חיוכו הנבוך. 

לדני היה קשר מאוד קרוב עם אביו, עמי. הוא אהב והעריץ אותו, נהנה מחברתו והעדיף אותו כפרטנר לטיולים ולמשחקי כדורגל. במבחן המתכונת לבגרות בעל פה באנגלית התבקש דני לספר על דמות שהייתה לה השפעה משמעותית על חייו והוא בחר לספר על אביו. בין היתר, סיפר בגאווה איך עלה ממרוקו כילד, למד בפנימייה חקלאית, התגייס לצבא ונלחם בארבע מלחמות. דני סיים באומרו: "היום אני בן שבע-עשרה ואבא שלי בן חמישים.... כשאהיה בן חמישים, אני רוצה להיות כמו אבא שלי". 

דני רצה מאוד להיות חייל וחלם לשרת ב"גולני", כמו אביו. מגיל צעיר היה מקשיב בשקיקה לסיפורי הצבא ותמיד ביקש לשמוע עוד ועוד. כשדני התגייס ב-22 בנובמבר 2000, הוא שובץ ליחידת מודיעין שדה כתצפיתן. הוא עבר את השלב הראשון של הטירונות בבסיס ההדרכה במצוקי עובדה ואת השלב השני בבסיס צאלים שבנגב. לאחר מכן סיים את אימוני המסלול המתקדם, ושובץ למוצב "יקינטון" בגבול הצפוני. לאורך כל התקופה שדני שירת בצבא, הוא היה מגיע הביתה עמוס סיפורים מצחיקים על החיילים והמפקדים. היכולת שלו לראות את האבסורדי והמשעשע שבכל מצב שירתה אותו נאמנה גם בתקופות קשות. 

ביום ראשון, בבוקר ה-9 בספטמבר 2001 נפרד דני בחיבוק מחבריו ליד תחנת הרכבת בתל אביב ועלה על הרכבת לנהריה, שם היה אמור לנסוע בהסעה לבסיסו. כאשר ירד מהרכבת בתחנת בנהריה והלך לכיוון ההסעה, הוא ניגש לאדם שנראָה שהוא עומד ליפול, והושיט לו יד לעזור לו. האיש היה מחבל מתאבד, שבאותו רגע הפעיל את הפצצה שנשא על גופו והרג את דני. בפיגוע נהרגו גם שני אנשים נוספים. דני (דניאל) יפרח נפל בפיגוע חבלני בנהריה ביום כ"א באלול תשס"א (9.9.2001), בן תשע עשרה היה בנפלו, דני הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. הותיר אחריו הורים ואחות. הוא הועלה לדרגת סמל לאחר מותו. 

לדברי אמו ואחותו, דני לא היה מלאך, אלא ילד רגיל. אבל היה בו גם משהו בלתי רגיל, ברגישות שלו לזולת, בהתחשבות, בנימוס, בערכים שלו, בַּדרך ארץ, בניצוץ של טוב לב בעיניו. היה בו משהו כובש – החיוך שלו, הצניעות, התמימות, הפשטות, היושר. הוא גרם לאנשים לצחוק יותר, לאהוב יותר ולהרגיש טוב עם עצמם. ביכולת מיוחדת ונדירה, ידע לשחרר חיוך או בדיחה גם אצל האנשים הכי קשוחים וציניים. אניקה אמו הוסיפה: "אם יש לי נחמה היא בעיקר נובעת מחייו של דני, מדרכו המיוחדת ומהחוויה הרגשית שהוא חווה ושהוא חולל בקרב האנשים הסובבים אותו. הוא היה ילד שאהבה הייתה דרכו, אהבה הייתה מהותו. הוא חי אהבה, העניק אהבה לעולם, והעולם החזיר לו אהבה ". 

אחותו מיכל ספדה לו: "ידעת לצחוק על עצמך ולהתייחס לחיים בקלילות וידעת לסלוח ולא לנטור טינה. ונקשרת לאנשים. ולא פחדת להישאר חשוף... ולא פחדת להרגיש, להתלהב, וחיפשת חוויות. והתכונה הכי יפה שלך הייתה שפשוט לא היה לך מושג כמה אתה אהוב ומיוחד וזוהר, ובכלל לא ידעת עד כמה נדירה הפשטות שבך..." 

מיכל הוסיפה וסיפרה: "כשדני היה ילד צעיר, הוא היה יושב שעות וחולם על העתיד. כשדיבר על "מה אני אעשה כשאני אהיה גדול", היה לו ניצוץ בעיניים, והוא רצה להספיק לראות הכול ולחוות הכול: לנהוג באוטובוס ובמשאית, לנגן באקורדיון ובגיטרה, להיות זמר ושחקן וטבח ושוטר.... הכול נראה לו קסום. גם בבגרותו היו לו המון חלומות ותקוות... הוא רצה לטייל בעולם, להקים משפחה, לכתוב שירים, להיות שדרן רדיו וגם שחקן כדורגל, או אולי שחקן תיאטרון... העתיד נראה מבטיח, מרגש ומלא אפשרויות נפלאות. " 

חבריו מתגעגעים לחיוך המרגיע והצנוע של דני, לניצוץ בעיניו, לאנרגיות הטובות.. חברו הטוב רובי שקד סיפר על המונדיאל ששניהם צפו בו באדיקות: "היינו שני תיכוניסטים חולי כדורגל שרק נושמים מונדיאל". ואייל זייצ'ק כתב: "לאף אחד בעולם אין את הניצוץ של דני, את הדבר הזה בעיניים שמושך אותך אליו כמו מגנט... דני ידע לקחת אותך ואותו למקום של רק שניכם..". זיכרונות רבים שנכתבו על ידי החברים הועלו לאתר "עד עולם" ולאתר המיוחד של דני: http://www.dannyifrah.com. שם אפשר לטייל בשבילי החיים של דני, להתבונן במראות שדני אהב לראות, להקשיב לצלילים שמילאו את חייו ולהכיר את הסיפורים וחוויות החיים שצבר במהלך חייו הקצרים. 

בתיכון לאומנויות הוקמה לזכרו של דני "סדנת דני יפרח לתיאטרון" – אולם עם במה וכל האִיבזוּּר הנדרש לתיאטרון. זהו מקום חי ופעיל יומיום לשיעורים, לחזרות ולהופעות. בכניסה תלוי לוח הנושא את תמונתו של דני, וארבע שורות משירו של זוהר ארגוב "ים של דמעות": "ים של דמעות בשתי עיני/ ליבי זועק שובה אלי / קולי שובר את הדממה /התשמע, התשמע...?"

 דני, ילד, נער ואיש אהוב. הוא יחיה בליבנו לעד . 

יהי זכרו ברוך.